לפני שאתם מתחילים לקרוא, ליחצו play על ההופעה המלאה:
יובל אראל מדווח כהרגלו בקודש עם מבחר תמונות מצוינות וגם סרטונים. מומלץ גם לבקר באינסטגרם שלו, משם לקוחה התמונה שכאן למעלה.
נדב מנוחין כותב בוואלה:
זה די מדהים כשחושבים על איחודים אחרים: להקות הניינטיז הזכירו את ימי הזוהר של הרוקנרול בארץ, כוורת את ישראל של הסבנטיז. מה אינפקציה הזכירה לאנשים? לא את ימי האינתיפאדה או ההתנתקות, סתם את גיל 16. זה לא רק נוסטלגיה, אפילו להיפך: אני מאמין שרוב האנשים ששמעו את אינפקציה בזמנו (או "פריקים", כמו שקראו לזה אז) די שנאו את גיל 16. לכן מפגש המחזור הזה בבארבי היה עוד הרבה יותר חגיגי. ללכת מכות ולצרוח שטויות כאילו אנחנו לא בורגנים, לחזור המונים כמנצחים כאילו זו לא מוזיקה של אאוטסיידרים. מטומטמים אבל ביחד, ניצחון הניהיליזם על המכובדות וההתייצבות לדגל: האיחוד של אינפקציה הוא תמונת הניצחון של קיץ 2014.
גם אצל יוסי חלילי בעכבר העיר יש כמה משפטים יפים, למשל:
להיות בהופעת האיחוד של אינפקציה זה להסתכל ממרחק ביטחון על החבר׳ה בקדמת הבמה עושים פוגו ב״קיפוד קרח״ (ובעוד הרבה קטעים אחרים) ולהיזכר שפעם היית צעיר, או להבחין בכרס של ניר טרטר מבצבצת ולהבין שכמוהו בדיוק גם אתה כבר לא לובש רק סמול ומדיום. לא נעים להיות זקן.
עפר סקר מנתח בטיים אאוט:
יש משהו כמעט מצחיק בהתמסרות כזו של מאות אנשים לטקסט אלים ופארודי כל כך, אבל כנראה שככה צריך לחוות את המוזיקה הזאת. כי המעריצים הכבדים השכילו לזהות כנראה מאז ומתמיד שמאחורי ההומור של בן שטרית וטרטר מסתתר לב שותת של ילד דחוי וכועס. והילד הזה הוא אנחנו. עכשיו, כשהילד בן 30, כבר לא נשארו לו הרבה הזדמנויות להתפרק כמו בהופעה של אינפקציה.
אבי פיטשון בהארץ (אבל לא נצטט במחאה על כך שהם מכריחים להירשם כדי לקרוא).
בן אליעד בנענע10:
יש גם משהו בתזמון שלה לחזור לפעילות שזה פשוט מרגיש כל כך נכון. המוזיקה לא השתנתה, אבל על רקע השירים והטקסטים הקשים שלהם, המציאות כן השתנתה, והיא נמתחה הרבה מעבר אל נקודת הקיצון: האלימות ברחובות גרועה יותר, השנאה עזה יותר, וברשת עריפות ראשים בכלל הפכו ללהיטים ויראליים. מפחיד להיות כאן, רע להיות פה, אבל משהו בגרוטסקה, ובהומור השחור המזעזע ומשעשע לפרקים של אינפקציה העניקה לנו אמש סוג של אסקפיזם ממה שקורה בחוץ. כזה שהופך את האיחוד של אינפקציה לאחד הקאמבקים המוצדקים של השנה, ואת הייאוש שלנו להרבה יותר נוח.
בשנים שבהן אינפקציה פעלה הסברה הייתה שאלוהים הוא דיג'יי. הוא לא. לפחות נכון לאמש הוא גוף שש ראשי שניפק בשלב מסוים גרסה מושלמת ל"זה היה ביתי", אשר סיפקה מנה עצומה של נוסטלגיה ישירות לוריד של מאות מעריצים, שחיכו לרגע הזה יותר מדי זמן.
דיווחים נוספים: תומר קריב במגזין bpm ובאתר גלי צה"ל יש אייטם שמלווה בכתבת רדיו.
ונעבור לפייסבוק. רויטל ויטלזון-יעקבס כותבת ומסיימת במילים האלה:
בזמני, הפריקים העריצו את אביב גפן, הם היו "ילדי אור הירח".
הילדים של אינפקציה – הם ילדים של לילה בלי ירח.
איך יפה גדלתם. תודה שלא התאבדתם.
וגיא בן שטרית כתב בפרופיל שלו:
אינפקציה אתמול בברבי.
חששתי ששתי מערכות תופים עם שני המתופפים הכי טובים בארץ יחרישו לי את האוזניים תוך שישה שירים
ומשם והלאה אני פשוט אסמוך על הזיכרון הצילומי (הגרוע שלי).
כי לשמוע מה שאני מנגן בטח -לא…
אבל כשעלינו בשעה 22:05 לבמה מהר מאוד נרגעתי מעניין שני המתופפים
כי השאגות הפסיכוטיות של הקהל כבר דאגו להחריש אותי טוב טוב! עוד לפני שהספקתי להוציא מפרט שחור מהכיס ולגעת במיתרים.
אני זוכר שיעור תנ"ך אחד בכיתה ד' שם סופר לנו על חומות יריחו שהופלו בכוח ההמון השואג בלבד, שם התחלתי לחשוד.. אבל אתמול הפסקתי.
תודה לכל מי שעזרו לי להיות עוד טיפה חרש.
נתקלתם בביקורת שלא מופיעה כאן? שימו אותה כתגובה והיא תצטרף לרשימה.
אני בענייני נזלת 
תגובה אחת על “אלוהים הוא גוף שש ראשי”
איפה הייתם ב- 48, איפה הייתם ב – 56, למה לא ראיתי אותכם ב- 67, למה לא גלשתם בים ב- 73, היכן אכלתם חומוס ב – 82, ובכלל.
אהבתיאהבתי